עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

הצצה לאותלו בוינה וללה צ'נרנטולה בלונדון

 

היתה תקופה, לפני מספר עשורים, בה רוב במאי האופרה בעולם נהגו להעביר את עלילות האופרות שהם ביימו מהתקופה בה הסיפור נכתב, לזמן ומקום ספציפיים בזמן המודרני. ריגולטו באיטליה הקטנה בניו יורק, נבוקו בעיראק של סדאם חוסיין, מאדאם בטרפליי בנגסקי שלאחר פצצת האטום, טוסקה ברומא הפשיסטית, ועוד אינספור דוגמאות. תופעה זו לא נעלמה לחלוטין מבמות האופרה השונות אך היא בהחלט מתגמדת יחסית בימינו אנו נוכח מגמה מקבילה בה הבמאים מפשיטים את העלילות מהתקופה בה הן נכתבו אך לא מעניקים להן זמן ספציפי בעת המודרנית. הם פשוט מלבישים את האופרות האלו בכסות שונה ובמקרים רבים מוציאים אותן מעבר לזמן ומקום ספציפיים. שלוש הפקות שצפיתי בהן לאחרונה מצביעות על מגמה זו, וגם אם ההפקות לא זכו להצלחה רבה אצל הקהל והמבקרים, עבודת הבימוי היתה בסופו של דבר מעניינת ביותר גם אם לא תמיד מוצלחת עד מאוד. אותלו, האופרה הלפני האחרונה של ורדי, מבוססת על מחזהו של שקספיר המתרחש בקפריסין לפני מאות בשנים. אבל ההפקה של כריסטינה מיליץ הגרמנייה בווינה, הוציאה את סיפור העלילה מכל מסגרת של זמן ומקום. מיליץ הפכה את אותלו למעין טרגדיה יוונית על זמנית, כאשר הבמה הריקה יחסית מתכתית ושחורה ורוב העלילה מתנהלת על במה מוגבהת במרכז הבמה. אין כל ספק כי הגישה של מיליץ נבעה מהטקסט ומהסיפור עצמו ועשתה עמו חסד רב. במקום להתמקד בהיסטוריה ובגיאוגרפיה היא פנתה לעבר האלמנט האנושי בסיפור, לעבר הדרמה האדירה המתחוללת בתוך שלוש הדמויות המרכזיות בסיפור: אותלו, דזדמונה ויאגו. אותלו הוא בהפקה זו גבר בעל מעמד המובל לאבדון טוטאלי בשל ארס הקנאה אותו מחלחל יאגו לתוך מוחו של אדונו. וכך אנו רואים את הגבר הגדול הזה (בכל המובנים בביצועו של יוהאן בוטה המרשים) מתפרק לרסיסים כאשר בסופו של דבר הוא מבין כי הובל שולל וכי פרץ הרגשות שלו הביא אותו למעשה הנורא מכל, רצח אשתו על לא עוול בכפה. דזדמונה (בביצוע המהפנט של קרסימירה סטויאנובה) היא אישה נחושה בדעתה המנסה לעמוד על שלה בעולם הגברי המקיף אותה בו לאישה בעצם אין כל זכות קיום, ובסופו של דבר משלמת בחייה על כוונותיה ורחשי ליבה האנושיים. בעוד שיאגו אינו שטן על אנושי, אלא גבר חזק אופי שעושה כל שהוא יכול כדי להרוס את המערכת הנפשית של אדונו. אותלו של מיליץ היא דרמה תיאטרלית מוסיקלית מדהימה בעוצמתה, דרמה העוסקת בנפש הדמויות, דרמה שלא מנסה להתיפייף או להתחנף, דרמה שלא מנסה להרגיע אותנו, אלא דווקא להסעיר את הצופים דרך מבט חודר אל לב ליבן של הדמויות הקורסות כל אחת בדרכה, ומתמוטטות בסיפור שלא יכול להסתיים בטוב. זו הפקה תובענית, בלתי מתפשרת, תיאטרון אופראי בשיאו שזכתה לביצוע מרשים לא פחות בניצוחו של אשר פיש. רוברט קרסן ביים הפקה חדשה של מנון לסקו בווינה, הפקה שלא כל כך מתמקדת בדמויות עצמן אלא דווקא בחברה שדמויות אלו הן התוצר שלה. ההפקה של קרסן מתרחשת ללא כל ספק בעולם המודרני של זמננו, אבל היא לא מוגבלת לפריס או לכל בירה מערבית אחרת. זוהי בלדה לחברה מודרנית הסוגדת ליופי וצבעים נוצצים, חברה שאינה מחשיבה את נפש האדם, שאינה מביטה לתוך הקנקן אלא רק מתפארת בצורתו החיצונית. גישתו של קרסן היא ההפך הגמור מזו של מיליץ. מיליץ מטפלת בבני האדם, קרסן מטפל בחברה המלאכותית בה הגיבורים שלו גרים. הגיבורה הראשית בהפקה זו של קרסן אינה דווקא העלמה הצעירה שאינה מוכנה לוותר על עושרה למען אושרה. נכון זהו סיפורה של מנון לסקו, אך זהו בעצם סיפורה של חברה ללא ערכי אמת, חברה בה הכסף הוא האל היחיד שאליו משתעבדים כולם, חברה בה מנון היא אחת מאינספור נשים שמרגישות כמוה ושמתנהגות כמוה. אלו נשים הרוצות באהבה כנה אך לא מוכנות לוותר בשום פנים ואופן  על המעמד, על החזות החיצונית שלפיה הן נשפטות יותר מכל דבר אחר. והחברה הזאת כמובן בסופו של דבר מתמוטטת כאשר מנון מגורשת ממנה. אך הגירוש הוא למעשה מעשה צביעות חסר תקנה, כיוון שהפשע היחיד שמנון ביצעה הוא הניסיון לחיות כפי שהחברה מצפה ממנה. אבל היא נתפסה בשעת גנבה ועל כך היא משלמת. קרסן יצר הפקה מעניינת ביותר עם סימבוליקה נוקבת המנצלת את הסיפור המאוד זמני כבסיס לאלגוריה על צביעותה של החברה של ימינו והצליח ליצור תיאטרון אופראי מאתגר שזכתה לביצוע מעניין לא פחות ואף מרגש עם ברברה האבמן בתפקיד הראשי. האופרה לה צ'נרנטולה של רוסיני, בבסיסה עוסקת באותו נושא רק מנקודת מבט הפוכה - לא כל הנוצץ זהב הוא ובהחלט יש להסתכל לתוך הקנקן כדי לגלות את מהותו האמיתית. ההפקה של צמד הבמאים משה לייזר ופטריס קורייה באופרה המלכותית קובנט גרדן בלונדון, מנסה לקחת את אגדת הילדים אותה העביר רוסיני למדיום האופראי ולהפכה לסיפור בן זמננו המדבר על העובדה כי לב האדם הוא טוב בבסיסו, כל עוד אנו יודעים למצוא את הטוב ואיננו מסתנוורים ממעטפת חיצונית שלעתים מסתירה זאת. הפקה זו של סינדרלה אינה בדיוק אגדת ילדים. זהו סיפור המתרחש בשומקום ספציפי, סיפור על אהבת אמת, סיפור על טוב לב המנצח את קשות הלב המלאכותית האופפת אותו. סינדרלה הזאת מעולם לא היתה שורדת בעולמה של מנון לסקו של קרסן. אך סינדרלה שורדת כיוון שזהו הסיפור שלה והכל מסביבה קורס בן רגע, גם אם ללא הכנה דרמטית אמיתית לשינוי של הרגע האחרון. אין ספק כי הפקה זו מעניינת פחות ומאתגרת עוד פחות מהשתיים שראיתי בווינה, אך יש בהפקה מספר תמונות יפהפיות, בעיקר בארמונו של הנסיך. אבל הבעיה המרכזית של ההפקה היא כי ברגע שמסירים ממנה את המעטה החיצוני ומביטים אל תוכה פנימה בעצם, כמו האחיות החורגות של סינדרלה, לא נותר בה כלום, והיתה זו רק שירתה החמה של מדלנה קוז'נה בתפקיד הראשי שהפכה את הערב הזה למרגש, שירה חמה ויפהפייה שהדגישה כי לא המראה של הדמות חשוב ובאופרה קול של זהב נוצץ גם בעולם הנוצץ הרבה פחות.

עבור לתוכן העמוד