עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

חדש על המדף

הדימוי על כריכת הספר החדש והמעניין עד מאוד הזה, הוא פרדוקסלי במידה כלשהי. אנו רואים צילום יפה מאוד של כפות ידיים בתנועה של מחיאת כפיים. אבל מחיאת כפיים היא בדרך כלל תופעה שעיקרה הצליל ולאו דווקא המראה, והנה כאן אנו חוזים במראה ללא הצליל, ללא המוסיקה הבסיסית שהיא עיקרה של מחיאת הכפיים. והדבר אינו מקרי. כיוון שהספר שכתבו זמורה-כהן ושמואלי עוסק בקשר בין המבצעים למאזינים, או כדברי המחברים "מוזיקה המקיימת את משימתה היא, מעצם טבעה, בבחינת אמנה שבין משמיע לשומע." ולאורך 40 הפרקים הקצרים שבספר עוסקים המחברים בשאלות פילוסופיות הקשורות להבנתם את תפקידה של המוסיקה, של שפת המוסיקה ובעיקר את הקשר בין מי שיוצר את המוסיקה לבין מי שהמוסיקה מיועדת עבורו.

אין זו משימה קלה לסקור בקצרה את כל הרעיונות השופעים ממוחם של המחברים המתמקדים במוזיקה כשפה, בכללי אותה שפה, ובאבחנות מדויקות להפליא על התפתחותה של המוזיקה, על טיבה ועל הקשר שאי אפשר בלתו בין המחבר והמבצע מחד לבין המאזין החווה את חוויית המוסיקה מאידך. המחברים ודאי לא מצפים שכל קורא יקבל באופן חד משמעי ובלי הנד עפעף את כל מסקנותיהם. הם אמנם מביעים דעות ברורות ביותר אבל לדעתי המטרה הראשונה שלהם היא להעלות לסדר הדיון הציבורי שאלות מהותיות שמטרידות מוזיקאים, מוזיקולוגים והדיוטות אוהבי מוזיקה כאחד.

כל מי שקיבל רושם כי ספר זה מיועד למתי מעט המעוניינים  להתעמק בשאלות קיומיות הקשורות לפילוסופיה של המוזיקה טועה ובגדול. למעשה הקריאה בספר זה מרתקת ביותר ומהרגע בו אנו מתחילים לעקוב אחר חוט המחשבה של המחברים הם לוקחים אותנו למסע מרתק בהיגיון המוזיקלי שלהם ומובילים אותנו בנועם ובחן למחוזות מרתקים שלא תמיד חשבנו עליהם. נכון, קשה לי להאמין כי כל מי שיקרא בספר הזה יתחיל להאזין למוזיקה בצורה שונה לאחר מכן. אני מאמין כי בראש ובראשונה האזנה למוזיקה היא חוויה שלא דורשת כל כללים להבנתה, וכי כוחה של המוזיקה ייחלש אם הדרך היחידה להבינה וליהנות ממנה יהיה על ידי למידת מכלול חוקים כזה או אחר. אבל לאחר קריאה מעמיקה בשבילים המיוחדים האלו אין כל ספק כי אני לפחות אהיה מוכן לחשוב לעתים בצורה שונה על חוויית ההאזנה למוזיקה ולנסות ולהבין יצירה זו או אחרת גם דרך פריזמה של אסתטיקה או חוקים אחרים השונים מאלו שיצרתי אולי לעצמי. איני בטוח כי אני מסכים עם הטענה הגורפת ש"המוזיקה האמנותית של האלף השלישי עומדת פני פרשת דרכים גורלית ביותר."הרי מוזיקה לעולם לא תפסיק להיות קיימת, ושאלות על כיוונים והתפתחויות קשורות במודוסים חברתיים שונים ומגוונים. אבל אני בהחלט מבין את הטענה ומקווה שמוזיקאים רבים יקשיבו למה שזמורה-כהן ושמואלי אומרים לנו ולו רק כדי שהעשייה והיצירה המוזיקלית האמנותית וזו שאולי יהיו כאלו  שיכנו אותה פחות אמנותית או כלל לא אמנותית לא תיפסק. כי המוזיקה כפי שנאמר בספר זה היא האמנות החברתית ביותר ובשל היותה כזאת אסור שתיפסק, כל שצריך לקרות הוא כי מדי דור ומדי חברה האמנה המוזיקלית תיבחן ותוגדר מחדש באופן שמאפיין את הדור והמקום בו היא נכרתת. כי המוזיקה "נצמדת ישירות אל הלך נפשנו... [ומדברת] ישירות אל עולמנו הרגשי."
זה כוחה ובתור שכזאת אסור שתיפסק לעולם.

אין כל ספק כי הדיונים המרתקים ביותר מבחינתי בספר זה עוסקים בקשר העמוק בין המשמיע לשומע. "זה מבקש לגרום הנאה וזה מבקש ליהנות; זה מוסר וזה מקבל." ואין גם כל ספק כי ניתן להתייחס לספר המאוד מוזיקלי הזה באותן אמות מידה בדיוק. המשמיע והשומע משתמשים בכללים וחוקים ברורים ביותר כדי להעביר את תחושותיהם לגבי המוזיקה וכל שלנו נותר לעשות הוא לקרוא, להתעמק, לחשוב, ללמוד, להסכים או שלא להסכים, ובסופו של דבר למחוא כף בדיוק כפי שכריכתו של הספר מציעה לנו. כל אחד בקצב ובאורך הצליל הנראים לו, כי מחיאת הכף פועלת לפי חוקי המוזיקה שאנו קוראים בשקיקה ולומדים אותם בעיון מעמיק במשנתם הפילוסופית- מוזיקולוגית של שני מוזיקולוגים מהחשובים ביותר במדינת ישראל. וכל שחבל הוא כי שמואלי, שנפטר לפני שבע שנים, לא יזכה ליהנות מתגובת השומעים/קוראים למשנתו המוזיקלית הטוענת "כי שמדובר במוזיקה מדובר תמיד בתהליך, במציאות המתממשת בתנועה."

ומבחינתי הספר הזה מתחיל תהליך שלעולם יגיע אל קיצו, אלא רק ישתבח ככל שנעמיק בתובנות אלו מחד ובחוויה הרגשית שבהאזנה למוזיקה מאידך. ואם נצליח בכך, דיינו. כי גם אם הם מצטטים מלחינים שטענו ששביעות הרצון של המאזינים מעולם לא העסיקה אותם, אין לי כל ספק כי לזמורה-כהן ושמואלי מאוד חשובה שביעות הרצון של הקוראים שיתעמקו בספר זה ומתוך התעמקותם יצמח תהליך חדש של חוויה מוזיקלית בתנועה מתמדת. ולסיום איני יכול להימנע מלהביא ציטוט המובא בספר: "סימן ההיכר של המוזיקה הוא בכך שהיא מרגשת ומפעימה, ומאפשרת למאזין המתפעם ממנה לחזות ולהגיע שוב ושוב מן האבדון העצמי שחיי היום יום כופים עליו, אל עצמו הפנימי שלו." כיוון שכפי שריינר מריה רילקה מצוטט בספר "מוזיקה... זאת שפה במקום שבו שפות מסתיימות." ובזכות מיכל זמורה-כהן והרצל שמואלי ניתנים לנו כאן כלים להתעמק בשפה זו שעבור כולנו היא מרגשת עד מאוד ואין בלתה.

עוד על המדף

עבור לתוכן העמוד