עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

עיניים עצומות לרווחה - צ'ינג יון הו חוזרת לכבוש את הקהל בתל אביב

במת המשכן לאמנויות הבמה. שעות אחר הצהריים. הבמה מוכנה לקונצרט ערב של תזמורת האופרה - התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. בקדמת הבמה, ליד פסנתר הסטיינויי הפתוח, יושבת פסנתרנית צעירה ממוצא אסיאתי ללא כל ספק. היא מרוכזת. אצבעותיה מחליקות על הקלידים בקלות מדהימה ומפיקות מהכלי האימתני צלילי קסם מרגשים לצד עוצמות דרמטיות שאי אפשר לתארן במלים. פצצת אנרגיה מוסיקלית - עיניה עצומות והיא ממשיכה לנגן. מנותקת מסביבתה, שום דבר לא מפריע לה – לא פועלי הבמה המסתובבים סביבה, לא צוות הטלוויזיה המתעד את נגינתה, ולא שום דבר אחר. לצ'ינג יון הו יש קונצרט בעוד שעות ספורות והיא חייבת להתרכז, כי למרות שכבר נגנה בעבר את הקונצ'רטו השני של רחמנינוב לפסנתר, כל הופעה היא חוויה ראשונית, כל ערב הקהל שונה ובכל ערב עליה לתת את הטוב ביותר.
עד לפני חודשים מספר איש בארץ לא שמע על צ'ינג יון הו. נכון, יש הרבה פסנתרנים צעירים בעולם כולו ששמם ושמעם לא הגיע לחופה של תל אביב, אבל הפסנתרנית הצעירה הזו מטייואן היא לא עוד סתם פסנתרנית. בעולם שבו קשה לברור כשרון מוסיקלי אחד מבין רבים, צ'ינג יון הו הגיעה לתל אביב לראשונה בחודש מרס האחרון כדי להשתתף בתחרות הבינלאומית לפסנתר על שם ארתור רובינשטיין וסחפה את הקהל שהעניק לה באושר ובחום רב את פרס חביבת הקהל וזעם קשות כאשר לא הוענק לה הפרס הראשון. אבל בתחרות הפעם הוענק רק פרס שני והפסנתרנית האורחת חילקה אותו עם הפסנתרן הישראלי רומן רבינוביץ'.
יחדיו הם יופיעו ברסיטל מיוחד ומסקרן במסגרת הסדרה מוסיקאים גדולים במשכן בבית האופרה המשכן לאמנויות הבמה ב-8 בפברואר 2009. ברסיטל ינגן כל אחד מספר יצירות סולו ויחדיו יבצעו כמה יצירות לפסנתר ארבע ידיים.
שעות ספורות לפני שעלתה על במת המשכן לאמנויות הבמה לבצע את הקונצ'רטו התובעני של רחמנינוב, נאותה צ'ינג יון הו לעצור במעט את רצף האימונים האינטנסיביים לקראת הקונצרט ולשוחח על הקריירה שלה ועל מה שקרה לה בעקבות הזכייה בפרס השני בתחרות רובינשטיין.
"אין כל ספק כי הקריירה שלי נסקה לאחר התחרות," היא אומרת באנגלית שוטפת הנטולה כמעט כל מבטא. "לפתע כולם מכירים אותי ונותנים לי בטחון רב, ופונים אלי בבקשות להופעות. ובמולדת שלי הפכתי למעין אלילה. זה שינו מעניין שאני מאוד שמחה עליו כי הוא נותן לי ביטחון רב ואני דרך זה ממשיכה לגדול ולהתפתח כמוסיקאית." הו נזכרת בשמחה בתחרות ששנתה את מעמדה בעולם המוסיקה הבינלאומי. "ברור שלא באתי לתל אביב רק בשביל הכיף כי כל אחד רוצה לנצח בכל תחרות. אבל בתחרויות אי אפשר לדעת. אתה יכול לנגן נפלא ולא לעלות שלב ולנגן הרבה פחות טוב יום אחד ולפתע למצוא עצמך בשלב הגמר. הייתי מאוד מרוכזת במהלך התחרות. אני זוכרת שגרנו במלון טל ובכל חדר היה פסנתר עומד והיינו חייבם להיות מאוד מרוכזים כי כולם התאמנו כל הזמן. אתה חייב להישאר מרוכז. רגוע ושפוי כדי להצליח ואני מאמינה שהצלחתי." הפרס השני היה עבורה שילבו של שמחה ואכזבה. "זה היה מוזר לקבל את הפרס השני. זה נפלא אבל זה לא הפרס הראשון. ואני חייבת לומר שלא הבנתי בדיוק מה קרה ולמה לא העניקו פרס ראשון בכלל. גם ראיתי שהקהל לא הבין בדיוק. ומאז שואלים אותי המון את השאלה הזאת ואני באמת לא יודעת מה קרה שם וזה עכשיו כבר ממש לא משמעותי. חזרתי לטייואן וכולם התייחסו אלי נפלא, ניגנתי שם ולימדתי והיה ברור שכל הילדים הקטנים שלומדים פסנתר לפתע פשוט מעריצים אותי בזכות ההישג שלי."
צ'ינג יון הו זוכרת כי הפעם הראשונה בה נמשכה אל הפסנתר היתה בגיל ארבע או חמש. "אחותי נגנה ואמא שלי אהבה מוסיקה קלאסית למרות שאין כל מוסיקאים מקצועיים במשפחה. אני הראשונה. חברה של אמא שלי לימדה ילדים קטנים נגינה בפסנתר ואחותי למדה אצלה ואז גם אני רציתי ללמוד, כי רציתי להיות כמוה. לא היה לנו שום מושג בבית מה זה להיות מוסיקאי. הייתה לי ילדות די נורמלית. ניגנתי בפסנתר אבל לא כמו ילדי הפלא האלו שמתאמנים שש שעות ביום. בגיל 12 למדתי אצל מורה שלמדה בווינה והיא הכירה לי את הספרות הרוסית, את סקריאבין ורחמנינוב והיה לי ברור שאני רוצה להיות פסנתרנית ושאני רוצה לנסוע למוסקבה ללמוד. אבל בסופו של דבר החלטתי על ג'וליארד וכך בגיל 14 עם אחותי הגדולה ממני בשנתיים עזבנו את טיוואן ועברנו לארצות הברית. זה היה מוזר ומפחיד אבל ידעתי שזה חיוני ואפילו אמא שלי מאוד תמכה בנו."
עם אנגלית בסיסית שלא בדיוק אפשרה שיחה חופשית ברחוב מצאה את עצמה הו עם אחותה בעיר זרה, בעולם זר, במקום שהיה שונה לחלוטין מעיר הולדתה. "לא הרגשנו שזה שונה או מוזר, אבל היום בדיעבד אני יודעת שהיינו מאוד צעירות. הגענו לפילדלפיה ולמזלנו פגשנו הרבה אנשים נחמדים ונדיבים כמו בעלת הבית שלנו שעזרה לנו הרבה. התחלנו ללמוד את השפה האנגלית באמת ואז הלכתי לג'וליארד וזה היה נפלא. כולם חברים שם, זה לא מה שחושבים על המקום הזה. יש שם המון צעירים מוכשרים מכל העולם. היו הרבה צעירים כמוני שהגיעו ממקומות מרוחקים לבדם לעיר הגדולה ובאמת היה לי נחמד אתם. ניו יורק בהתחלה אמנם היתה גדולה מדי עבורי, אבל עם הזמן למדתי לאהוב אותה למרות שעכשיו ממש לפני חודש עברתי לגור בלונדון." מלונדון הרבה יותר קל לה לנסוע להופעות הרבות שיש לה כיום וגם לעתים לחזור ולהופיע בבית. "טייפה היתה מקום נחמד כשגדלתי שם. היו בכתה הקטנה שלי 25 ילדים ובמשך שלוש שנים היינו ביחד כל הזמן עם המון בחינות כמעט כל יום. אם הייתי נשארת שם לא הייתי יכולה להתפתח כמוסיקאית ולכן החלטתי לעזוב. אבל היום זה מקום אחר, זו עיר מודרנית עם רכבת תחתית וקורים שם דברים חדשים ומרתקים. זו עיר צעירה ותוססת להיות בה."
צ'ינג יון הו מציגה עצמה כמוסיקאית "בינלאומית. אני לא אמריקאית או טייואנית. אני לא מרגישה שאני קשורה למקום או תרבות כלשהם למרות שיש לי כמובן שורשים סיניים והתרבות הזאת מאוד מדברת אלי. לא כל כך משנה לי היכן אני נמצאת ובעתיד אני רוצה לגור בעיר כלשהי בה אהיה מעורבת בעשייה המוסיקלית ואולי אתכנן איזה פסטיבל מוסיקה גם כן." ומה עושה פצצת האנרגיה המוסיקלית הזו כשהיא אינה מנגנת בפנתר ורצה מנוחה קצרה מהמוסיקה? "איך זה בכלל ייתכן? המוסיקה היא החיים שלי. אני כל כך עסוקה שבכלל לא חשבתי על זה. אבל כשיש לי קצת זמן אני רואה סרטים ומדברת עם אנשים. למרות שבזמן האחרון  אני מעדיפה כל רגע פנוי להיות בבית ולישון. אני נוסעת המון וזה יכול להיות בודד למדי ומעייף מאוד. ובכל מקרה לפני שאני מנגנת אני חייבת להיות עם עצמי. אני צריכה להיות מנותקת מהסביבה, צריכה להיות בתוך המוסיקה ואז זה עובר גם לקהל." ומדוע היא עוצמת את עיניה בזמן הנגינה? "הן לא ממש עצומות. זה לא שאני מנגנת על הקלידים בלי להביט בהם. העין עצומה אבל בעצם פתוחה לרווחה. זה עוזר לי להתרכז. כל שאני צריכה זה לראות המיקום של הקלידים ואז המוסיקה זורמת מעצמה."
צ'ינג יון הו – כוכב חדש בשמי המוסיקה הקלאסית חוזרת לבית האופרה - המשכן לאמנויות הבמה ב-8 בפברואר 2009.

עבור לתוכן העמוד