כוחה של המוסיקה

כוחה של המוסיקה

 

כוחה של המוסיקה בהנעת הרגשות נראה לנו מובן מאליו, אולם לא תמיד היה זה כך. במהלך ההיסטוריה ניסו פילוסופים לתאר מהי המוסיקה אותה יש לשמוע, מהיכן היא נובעת ומהי השפעתה הרצויה על האדם. אפלטון דיבר על הרמוניית היקום הבסיסית, המונעת על ידי תנועת גרמי השמים, כשהמוסיקה על פני האדמה אמורה לשקף את אותה המוסיקה השמימית ולגרום לאדם להיות חיובי ומוסרי. מאחר ואפלטון ראה במילים ערך עליון הוא טען כי אין מקום למוסיקה אינסטרומנטלית המסיחה את האדם מהעיקר. פילוסופים שונים דיברו על כחה הרטורי של המוסיקה ועל התפקידים השונים אותה היא ממלאת: חינוכי, מוסרי, משחית, מרגש, משמח, מצער, מזכך, מחבר לשמים, לאל ולאדמה. תפקידה הרטורי של המוסיקה לא חמק מאנשי הדת הנוצריים. המוסיקה הכנסייתית פיארה את האל באמצעות מקהלות ענק ששרו שירה פוליפונית גרנדיוזית, שבשילוב עם אקוסטיקה מהדהדת במיוחד במבני הכנסייה משכה קהל, הפעימה אותו וגרמה לו לחוש חיבור בלתי אמצעי עם האל. התנועה הרפורמית הגדילה עשות והשתמשה באמצעים שיווקיים שונים, שכללו שיתוף הקהל בביצוע המוסיקה בכנסיות, שימוש במנגינות חילוניות לטקסטים דתיים ועוד כהנה וכהנה מהלכים, כדי לסחוף קהל מאמינים. מנגד, היו גם מי שחששו מכוחה של המוסיקה ובמהלך השנים נרשמו שלל איסורים על שימוש בכלי נגינה, על שירת נשים (בבתי כנסת, בכנסיות או באירועים פומביים) ואפילו איסור מוחלט לבצע או לשמוע מוסיקה (כנהוג בזרמים נוצריים קיצוניים). המאה ה 17- באירופה היתה תקופה מרובת אסונות: מגיפות, שריפות, אלימות ומלחמות, ואלו הביאו לחוסר ודאות הולך וגובר לגבי החיים והאל. אל מול פנאטיות דתית עמדה חילוניות נהנתנית, והדבר היחיד שנותר ברור היה המוות. העיסוק הפילוסופי עבר מגרמי השמים לאדם עצמו. גם ההתמקדות על הבמה עברה לאדם היחיד וכך עלתה המונודיה - שירה סולנית המלווה בכלים. היצירות המוסיקליות כללו דיאלוגים בין קטעים מונודים לקטעים מקהלתיים וייצגו שאלות שהטרידו את האדם. בתוך כל זאת צמחו צורות מוסיקליות גדולות כמו האופרה והאורטוריה. תפקידה של המוסיקה כבר היה ברור - להניע ולעורר רגשות. בהתאם התפתחו קונבנציות עקביות שנועדו לתאר ולעורר רגשות באמצעים מוסיקליים, תוך שימוש במניפולציות רגשיות ופניה לתת המודע של המאזין. האדם נמשך לעושר המוסיקלי, התמסר לצפייה הפסיבית ואיפשר למוסיקה לחדור אליו, להניע אותו, להשכיח ממנו את העולם האמיתי, להכניס אותו אל עולם פנטסטי, מיסתוריומופלא, לצחוק, לבכות, לפחד, להתרגש ולהתפעם. כיום הדבר נשמע אולי תמוה, אבל פחד, סכנה והתרגשות הינם רגשות שרק אז נכנסו לתוך אוצר המילים המוסיקלי. כמאה שנים לאחר התפתחויות אלו, ב 1710- , הגיע גאורג פרידריך הנדל ללונדון. האידיאות שהניעו את הנדל לא היו גרמי השמים, נשגבות דתית או התמקדות באדם. המלחין הנודע התמקד, למעשה, בטובתו האישית ובכשרון רב הצליח להתאים את כתיבתו למפה החברתית בתוכה פעל. וכך, בשנות השלושים של המאה ה 18- , עם התמורות הדתיות שחלו בחברה האנגלית, החל הנדל לפתח את האורטוריות המפורסמות שלו, כדי לספק לקהל את הריגושים המוסיקליים בהם התמחה תוך שימוש בשפה האנגלית ובתכנים בעלי אוריינטציה דתית. ישראל במצרים הינה דוגמא לאורטוריה שכזו בה העיקר, כמו ביצירות הווקאליות הגדולות של התקופה, היא המוסיקה המפעימה. ביצירה זו מרכז הכובד הוא המקהלה, המבצעת את מרבית הקטעים, בנוסף לאריות ולדואטים. הודות לכישרונו הרב באפיון דמויות, רגשות ומצבים מגשים הנדל באורטוריה זו בצורה אופטימלית את תפקיד המוסיקה עליה דובר מאה שנים קודם לכן: להניע ולעורר מגוון של רגשות בקהל המאזינים. הנדל השפיע כמובן על מלחינים רבים והאורטוריות שלו השאירו חותם על פרנץ היידן, שכשבעים שנים מאוחר יותר יישם השפעה זו בכתיבת אורטוריה גדולה, בריאת העולם, המתארת את האל ואת מעשה הבריאה - בהתאם לזרמי המחשבה של התקופה, שעסקו בשאלה הנצחית של בריאת העולם. המשורר הבריטי לידלי חיבר ליברית המתבססת במידה רבה על גן העדן האבוד מאת ג'ון מילטון. כמיטב מסורת האורטוריות, היצירה מרשימה ונותנת מקום רב לביטויים שונים של הרגש האנושי. היידן כותב בסגנון הקלאסי של תקופתו, מאיר את הטקסט ומוסיף לו מימד דרמתי. היצירה היתה כה מרגשת ומצליחה שהפכה ליצירה המבוצעת ביותר ברחבי פרוסיה במאה ה 19- וממשיכה להניע קהלים בכל העולם גם כיום. רבות דובר על השפעת המוסיקה על המאזין אך לא על רגשותיו של המלחין עצמו, הרקע ממנו צמחה היצירה הגדולה והמרגשת, והבסיס הרגשי אותו הביא המלחין. דוגמא קיצונית להשפעה הדדית בין נסיבות חיים לכתיבה של יצירה ווקאלית גדולה היא הסטאבט מאטר של אנטונין דבוז'אק. יצירה מהממת זו מושתתת על בסיס טראגי: ב 1875- , לאחר שאיבד את בתו יומיים לאחר שנולדה, החל המלחין בכתיבת הסטאבט מאטר, כדי לסייע בעדו בהתמודדות עם מותה. זו היתה אמורה להיות יצירה של אבל וריפוי, שכן הסטאבט מאטר מבוסס על פואמה רומית-קתולית, העוסקת ביגונה העמוק של מריה עם צליבתו של ישו. כשנה מאוחר יותר, כשחדל מהכתיבה לזמן מה, איבד בת נוספת וזמן קצר מאוחר יותר שכל גם את בנו. בני הזוג דבוז'אק נותרו בלא ילדים והמלחין התמודד עם האסון כששקע כל כולו בכתיבת היצירה. יצירה זו, הספוגה ביגונו של המלחין (אף על פי שהאבל אינו האלמנט המרכזי ביצירה), מביאה לשיא את רעיון המוסיקה כמניעה רגשות ונחשבת לאחת היצירות המרגשות ביותר ברפרטואר הקלאסי המסורתי.

לעמוד המופע

הדפסשלח לחבר
עוד במוסיקה
מסע החורף של כריסטוף פרגרדיין
פאטה בורצ'ולדזה – האיש והאגדה
פרנץ יוזף היידן - אריאדנה בנקסוס
ג'ואקינו רוסיני- סטבאט מאטר
אליהו
פליקס מנדלסון
פנחס צוקרמן לראשונה בבית האופרה
באך: מגניפיקט ברה מז'ור רי"ב 243
פליקס מנדלסון: סימפוניה מספר 2 בסי במול מז'ור אופוס 52, שיר תהילה.
רביעיית אמרסון חוזרת לתל אביב
עיניים עצומות לרווחה - צ'ינג יון הו חוזרת לכבוש את הקהל בתל אביב
אישה לא נורמאלית שאוהבת לנגן בכינור
העונה החדשה בסדרת ג'אז במשכן
מוסיקה בבית האופרה - חוויה גדולה מהצלילים
עת השרביט