עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

בוריס אייפמן – סיפור על קצות האצבעות

בוריס אייפמן הוא סיפור הצלחה ולא רק בישראל. הכוריאוגרף הרוסי (יליד 1926) הוא ללא כל ספק אחד מענקי המחול הקלאסי של המאה ה-21, יוצר מרתק שמאז עבודותיו הראשונות מצא דרך ייחודית כיצד לקחת את סיפורי המחול הקלאסיים ולהפוך אותם ליצירות רלבנטיות לקהל של ימינו.
בלט קלאסי, רבים יאמרו, הוא ז'אנר מוזיאוני שאבד עליו הקלח. האמנם? בשביל מה צריך לראות שוב את אגם הברבורים או היפהפייה הנמה ישאלו רבים, שלא לדבר על דון קישוט או ג'יזל? האם הבלט הקלאסי לא מיצה עצמו כבר לפני עשרות בשנים? התשובה אינה כה פשוטה. מופע מעולה של אגם הברבורים או רומיאו ויוליה ירגש עד היום. יצירותיהם הגדולות של פטיפה מחד ומקמילן, קרנקו ונויימאייר מאידך עדיין רלבנטיות גם במאה ה-21, במידה והן מבוצעות כראוי כמובן. אבל בוריס אייפמן לוקח את הבלט הקלאסי צעד אחד קדימה. בסגנונו האישי המיוחד, של פילוסוף מספר סיפורים נפלא החודר אל התת-מודע של הדמויות שלו, הוא מעניק פרשנות מודרנית ליצירות הקלאסיות של העבר. הוא אינו היחיד שעושה זאת. גם מת'יו בורן הבריטי עושה זאת בשפתו שלו. אבל אייפמן הוא אולי הקלאסיקן מבין הכוריאוגרפים בני זמננו שלוקח את הבלט הקלאסי על עבר המאה ה-21 מבלי לאבד את עוצמת הז'אנר, נהפוך הוא, הוא מעצים את התחושות של הסיפורים העוברים דרך הריקוד.
אייפמן ייסד את להקת המחול שלו בסט. פטרבורג בשנת 1977 והקריירה הבינלאומית שלו פרצה ב-1988 בעקבות הופעותיה הראשונות של הלהקה בפריס. הצלחתו של אייפמן בכל רחבי העולם ובישראל מוכחת. יצירות כמו דון קישוט, ג'יזל האדומה, המלט, קרמזוב, צ'ייקובסקי, רקויאם, מי ומי, דון ז'ואן ומולייר,ירושלים שלי ועוד בוצעו בהצלחה רבה בכל רחבי העולם ואין זה פלא כי גם בארץ לאייפמן קהל מעריצים גדול במיוחד.
ועתה אייפמן שב ארצה עם להקתו ויעלה כאן את יצירתו החדשה – השחף כשהלהקה תבצע גם מספר הופעות לבלט אנה קרנינה, היצירה אותה ביצעו כאן בשנה שעברה בהצלחה אדירה. ככלל ניתן לחלק את יצירותיו של אייפמן לשתי קבוצות. בקבוצה אחת נמצאות היצרות הקלאסיות של עולם הבלט בראייה האישית והחדשנית של אייפמן. ומאידך יש את היצירות שהוא יצר, סיפורים קלאסיים, מהספרות הרוסית אבל לא רק, שהוא איחד ליצירת מחול מרתקת עם מוסיקה קלאסית סוחפת ומרגשת. כיוון שאייפמן יודע לעבוד נפלא עם מוסיקה ויודע לשזור תמיד את המוסיקה הראויה לכל יצירת בלט חדשה שלו, הבלטים שלו מהווים חוויה סוחפת לכל החושים, חוויה שהיא מעבר לבלט קלאסי נטו כיוון שהרקדנים של אייפמן, הם לא רק רקדנים – הם רקדנים-שחקנים המעניקים ממד דרמטי תיאטרלי לדמויות המיוסרות שהם מבצעים על הבמה.
אנה קרנינה מביאה לאולמות המחול, לצלילי המוסיקה הסוחפת של צ'ייקובסקי, את גרסתו של אייפמן לרומאן הידוע של טולסטוי (1877) על משולש אהבים בחברה הרוסית. "כשאתה קורא את טולסטוי אתה יכול לחוש את יכולת ההבנה וההזדהות של הסופר עם הדמויות שיצר ואת היכולת המופלאה שלו לתאר את החיים ברוסיה בתקופתו. גם בספרות של היום לא מוצאים עומקים כאלו של הבנה, תשוקה, שינוי ודמיון," אומר הכוריאוגרף. אייפמן חודר עמוק אל תוך נפש הדמויות ברומאן כשהוא מתעניין בראש ובראשונה בגיבורה עצמה ובתת מודע שלה. "מה חשוב יותר," הוא שואל, "לשמר את האשליה החברתית המקובלת של הרמוניה בין חובה ורגשות או לאפשר לתשוקה הכנה להשתלט עלייך?" אייפמן שואל שוב ושוב "האם יש לנו את הזכות להרוס את המשפחה שלנו ולגזול מילד את אימו כדי לספק את תאוות הבשרים שלנו?" אנה של אייפמן היא דמות מורכבת ביותר: מחד אשת חברה גבוהה ידועה ומאידך אישה הטובעת בים של תשוקה התלויה נואשות בקשר הרגשי שלה לגבר אותו היא אוהבת. ובמשולש האוהבים בין אנה לבעלה קרנין ואהובה ורונסקי, אייפמן בודק כיצד תשוקה וחושניות משפיעים על ההתנהגות האנושית. הוא משתמש בצבעים של שחור ולבן בתלבושות כדי להדגיש את הפנים הקדושים והשטניים של המוח האנושי כשכל זה מוביל לפינאלה גדולה מהחיים בה קטר אדיר המורכב מחברי הלהקה מוחץ את אנה מבחינה פיסית ונפשית גם יחד.
בניגוד לבלט המאוד נרטיבי שאייפמן יוצר באנה קרנינה, השחף היא יצירה פילוסופית יותר. גם כאן כמובן יש סיפור אהבה, אהבה נכזבת אם תרצו, אבל בניגוד לדרך בה אייפמן לוקח את הנרטיב של טולסטוי באנה קרנינה, הפעם הוא לא מתעניין כל כך בעלילה אלא יותר בעולמן הפנימי, הרוחני ובעיקר הפילוסופי של הדמויות שלו. אייפמן אומר כי "בעוד ששמרנו על הרעיונות הפילוסופיים המרכזיים על אמנות הקיימים בשחף מאת צ'כוב, העברנו את העלילה עצמה מאחוזת הכפר הקייצית לאולם חזרות של להקת בלט בו הכוריאוגרף האופנתי טריגורין מתעמת עם החדשן הנועז והחולם טרפלייב בעוד הרקדנית הצעירה זרייצ'נאייה מתחרה בהצלחה רבה עם הבלרינה הראשית ארקדינה. היצירה שלנו בודקת את הבעיות החריפות הנוצרות כשאמנות מתפתחת, החיפוש אחר צורות חדשות, ערכים אמיתיים ומקובלים, אהבה וקריירה."
אייפמן משלב כאן בין עולמות כאילו מנוגדים מתוך כוונה ברורה ביותר ליצור עולם שהוא כמעט זהה לזה שצ'כוב יוצר. אך בעוד צ'כוב עוסק בפילוסופיה של התיאטרון באמצעות הטקסטים שהוא שם בפי גיבוריו, לצד ההתבוננות באמנות בכלל וכיצד היוצרים עצמם הם בני אדם מעבר לעובדה שהם אמנים, אייפמן עוזב כאילו את התיאטרון במודע ועובר לעולם שלו – לבלט עצמו. "יכול להיות שעל פני השטח הבלט השחף שונה מאוד מעלילת היצירה הספרותית, אבל מבט מעמיק לעבר מה שחשוב לדמויות, מה שגורם להן עצב ושמחה, מגלה את הקשרים ההדוקים של הדמויות בבלט לאלו במחזהו של צ'כוב. ברור שהבלט בנוי לפי הכללים המקובלים של הז'אנר, אבל החיים הרוחניים של הדמויות מהמחזה מתערבבים על הבמה לאורגניזם אחד."
מחזותיו של צ'כוב נעים להם בקצב איטי משהו המזכיר את רוסיה של המאה ה-19. הבלט של אייפמן על פי השחף נע בקצב מהיר בהרבה. תורמת לכך כמובן גם המוסיקה של רחמנינוב אבל לא רק היא. כיוון שבוריס אייפמן, הפילוסוף מבין הכוריאוגרפים של ימינו, מבין כי גם סערות נפש אדירות לא יכולות להתנהל בקצב של לפני למעלה מ-100 שנה. היום אנו נמצאים בעולם אחר. נכון, אמנים באשר הם בכל זמן ובכל מקום מתמודדים עם אותן בעיות. אבל ההסתכלות על החיים שונה מעט, הקצב מהיר יותר, והתחושה הכללית שונה לפחות במקצת. "ארבע הדמויות הראשיות וחייהן יוצאי הדופן, הן במישור האישי והן במישור האמנותי, באות לידי ביטוי בבלט באמצעות התגלמות רגשית והבעתית שבעיני מהווים בבואה לרוח הדברים במחזהו של צ'כוב. אנו מנסים לשלב את הניסיון והמומחיות של טריגורין עם התשוקה של טרפלייב לחדשנות."
השחף ואנה קרנינה הן שתי יצירות בלט קלאסי-מודרני המבוססות על יצירות מופת מהספרות הרוסית והעוסקות בתשוקות בוערות ובניסיון של בני אדם באשר הם לקרוא דרור לרגשותיהם גם אם הדבר כרוך בשבירת מוסכמות חברתיות, גם אם הדבר עלול להביא להרס עצמי. המפגש המרתק הזה בין האדם כאדם לאדם כאמן, בין האדם הכלוא בתוך מסורות חברתיות לאדם המוכן להיות ציפור דרור מחוסרת דאגות למראית עין תהינה התוצאות אשר תהינה, עומד במרכז שתי יצירות בלט אלו שהדמיון ביניהן רב על השוני, שתי יצירות שהן כה דומות וכה שונות זו מזו, שתי יצירות של להקה נפלאה שבראשה עומד כוריאוגרף שהוא עצמו נאבק יום יום ושעה שעה ביכולת שלו להיות מספר סיפורים הלוקח את מסורות העבר והופך אותן לתשוקות של ההווה עם מבט תמידי לעתיד טוב יותר בחיים בכלל ובאמנות בפרט.

 

 

 

עבור לתוכן העמוד