טניה פרז-סאלאס – מחול לנשמה

השם החם של המחול המודרני ממכסיקו מגיעה לראשונה ארצה

 
מה עושה נערה מכסיקאית שגדלה בבית נושם תרבות ונמשכת אל הבמה מגיל צעיר? טניה פרז-סאלאס, הכוריאוגרפית החשובה ביותר של מכסיקו מזה עידנים המגיעה ארצה עם להקתה בחודש נובמבר הקרוב, התלבטה לא מעט עד שהחליטה להתמקד בריקוד. בשיחת טלפון ממכסיקו סיטי, פרז-סאלאס מדברת באנגלית שוטפת, שיש בה מבטא לטיני שאי אפשר להתעלם ממנו, ובתשוקה שאי אפשר לעצור על הילדות שלה, על הלהקה שלה, על עולם המחול שלה ועל היצירה הבלתי פוסקת תוך כדי התמודדות כה מוכרת של יוצרים צעירים מול ממסד שלא תמיד מפרגן ומול קשיים כלכליים כמעט בלתי ניתנים לעבור.

"מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמנית. רציתי לנגן בפסנתר, לשחק בתיאטרון, לצייר. אבא שלי היה שומע מוסיקה בבית עד שלוש לפנות בוקר ואני שמעתי את המוסיקה הזאת בתוך החלומות שלי וכך כבר מגיל צעיר התחברתי לעולם המוסיקה. אבא שלי עבד כמנהל של הסינמטק במכסיקו סיטי וכך מגיל צעיר גם ראיתי סרטים מוזרים ביותר. אמא שלי למדה לרקוד ואני באתי איתה לשיעורים שלה, אבל לא נהניתי לראות אותה רוקדת." אבל ההתלבטויות הרבות של הילדה המתבגרת הגיעו לכדי התמקדות כאשר ביקשה מאימא שלה ללמוד לרקוד. "לפתע בגיל שמונה הבנתי שאני צריכה להתמקד ובחרתי בריקוד. ומאז הקדשתי עצמי לריקוד. אף פעם לא הזדהיתי עם בלט קלאסי אלא רק עם מחול מודרני. ולפתע הדברים החלו לזרום. אבל זה לא היה רק ריקוד, הופעתי גם בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. אבל העיקר היה כמובן הריקוד. אף פעם לא תכננתי מה יקרה, הדברים פשוט קרו מעצמם ולפתע ראיתי שבכוריאוגרפיה היה הכל – מוסיקה, ריקוד ותיאטרון. היה בזה הכל והיה לי טוב עם זה. למרות שאני חייבת לציין כי כשהתחלתי ליצור ככוריאוגרפית עדיין זה היה מהמקום של הרקדנית."

בשנת 1994 הקימה פרז-סאלאס את להקת המחול שלה ובמהלך השנים שחלפו הפכה הלהקה לשם החם ביותר בסצנת המחול במכסיקו וזכתה להצלחה רבה בסיוריה בכל רחבי העולם כשהקהל מחד ומבקרי המחול מאידך משבחים את העבודה הייחודית של הכוריאוגרפית המוכשרת שיצירתה מזמן פרצה מעבר לגבולות מולדתה והפכה לעבודה שיש לה משמעות מעבר לזמן ולמקום.

עד כמה השתנתה הלהקה מאז שנוסדה? "הלהקה היום הרבה יותר סולידית. היום הרקדנים עובדים בכיוון ברור יותר. יש להם את האישיות שלהם ואנו למדנו לחבור יותר טוב – הם ואני. הרקדנים היום יותר מפותחים ויותר מבינים את הסגנון שלי וכך אנו מצליחים לבטא ביצירה גם את הכישרון של הרקדנים וגם כמובן את הרעיונות שלי." עשרת הרקדנים של הלהקה מגיעים מכל העולם ומרקעים תרבותיים וסגנוניים שונים כשיש בלהקה רקדנים ממכסיקו כמובן וגם כאלו מיפן, ארצות הברית ומדינות נוספות. "הבסיס של הלהקה הוא במכסיקו סיטי וזה קשה כמו בכל מקום אחר בעולם כי תמיד יש רגע שאומרים לך בעצם אי אפשר להמשיך והרבה פרוייקטים נופלים בדרך. אני עצמי חייבת להיאבק כדי לשמור על קיום הלהקה. חשבתי שללהקה כמונו יהיה הרבה יותר קל למצוא תקציבים אבל זה מאוד קשה. לפעמים עוזרים לי ולפעמים לא. השנה למשל רק ברגע האחרון קיבלתי מימון מיוחד מאמריקן אקספרס שבלעדיו לא היינו יכולים להמשיך. על הממשלה לא תמיד ניתן לסמוך למרות שהם עוזרים כמובן."

מאז שייסדה את הלהקה פרז-סאלאס באופן טבעי נאלצה לדחוק מעט לשוליים את הריקוד אישי שלה. "אני מאוד אוהבת לרקוד אבל בזמן ההופעות בסיורים קשה לי לרקוד כי אני צריכה לדאוג לכך שהכל יהיה בסדר. בשנה הבאה אולי אשוב לרקוד גם בסיורים אבל בשלב זה אני נמנעת מכך. בשלב זה זקוקים לי יותר הרבה יותר בצד הטכני ובצד הכוריאוגרפיה מאשר כרקדנית על הבמה."

לפרז-סאלאס קשה להתמקד ולהסביר את הסגנון שלה. "לכל יצירה שפה משלה. אני רוצה להיות חלק מהתחושות שאני רוצה להביע – אהבה, חיים, מוות. התחושות תמיד הרבה יותר חזקות מהמשמעות של היצירה. אני מאוד מנסה לפתח שפה לרקדנים שלי ולמוסיקה יש תמיד חלק חשוב מאוד ביצירה. אני משמיעה את המוסיקה לרקדנים ואני עוקבת אחד המוסיקה. לעתים המוסיקה כל כך חזקה ואי אפשר לשלוט עליה בתנועה. לפני חמש-שש שנים ניתן היה לומר שהיצירה שלי היתה מאוד אימפרסיוניסטית, אבל עכשיו זה משהו אחר לחלוטין, עכשיו אני עסוקה הרבה יותר ברעיונות של התנועה, של תנועה זורמת." והכוריאוגרפית האנרגטית ממשיכה ואומרת כי "אני אמנם מנסה לנתח את העבודה שלי אבל ההיסטוריה של האמנות מראה לנו כי מאוד קשה לנתח יצירות אמנות וכי מה שמרגישים יום אחד משתנה לחלוטין במבחן הזמן."

אם לפרז-סאלאס קשה לדבר על יצירתה ולהגדיר אותה, למבקרי המחול אין כל קושי. על היצירה "מים של שכחה", המבוססת על ספר של הפילוסוף איבן איליץ' והמתרחשת רובה ככולה בתוך בריכת מים, כתבה קרן קמפבל בבוסטון גלוב כי "זו יצירה מדהימה שהיא לא רק מהפנטת מבחינה חזותית אלא גם חושנית ללא בושה, ארוטית ואף אנושית באופן כואב ביותר.

הדימויים של פרז-סאלאס עוסקים בלידה, מוות היטהרות וזיווג. בסיומה של היצירה הכל מתכנסים מתחת למסך של חול זורם כאילו יוצאים לבסוף מתוך המים לחבק את האדמה." וג'ניפר דנינג בניו יורק טיימס כתבה כי "ההשפעות הגדולות ביותר על היצירה של פרז-סאלאס הן לא מהספרים שהיצירות מבוססות עליהם, אלא דווקא מעבודתה של פרז-סאלאס כילדה שהופיעה בסרטים, בטלוויזיה ובתיאטרון לפני שהפכה לרקדנית. שלוש היצירות בתוכנית בלטו בעיקר בתיאטרליות האינטנסיבית שלהן ובשמחה הברורה של הכוריאוגרפית ליהנות את הקהל שלה."

פרז-סאלאס עצמה אומרת כי "אני יוצרת את מה שאני מרגישה, מה שאני חושבת, מה שעובר עלי." האם היצירה שלה היא מכסיקאית באופייה? מכסיקו סיטי, היא אומרת בחיוך, "זה ג'ונגל. זו עיר ומדינה שנמצאת בין שחור ללבן. מכסיקו היתה הרבה יותר מעניינת לפני 20 שנה. כיום המדינה עוברת אמריקניזציה. המסורת שלנו נהדרת ויפה והעבר שלנו יותר מעניין ויותר אמיתי מההווה. כיום הכל חצי ממה שהיה בעבר. והעבודה שלי, אני מאמינה, היא אוניברסלית, היא נוגעת בנושאים אוניברסליים, אבל יש לה את הייחוד שלה שבטח נובע ממי שאני ומהעולם בו אני יוצרת. הבסיס שלי הוא תמיד מכסיקו אבל אני מרגישה שהיצירה שלי אוניברסלית."

 

עבור לתוכן העמוד