עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

ברק מרשל- רוסטר


החיפוש המתמיד אחר האהבה –
רוסטר של ברק מרשל בבכורה עולמית בבית האופרה
מופע חדש שהוזמן במיוחד לפסטיבל תל אביב דאנס – נובמבר בבית האופרה

ברק מרשל הוא אחד הכוריאוגרפים הישראלים המרתקים היוצרים כיום בארץ ובעולם. ממקום מושבו בלוס אנג'לס הוא מגיח ארצה יותר ויותר בשנים האחרונות וחובבי המחול כאן זוכים ליהנות מפרי עבודתו. בשנה שעברה זכתה יצירתו מונגר, אותה יצר בהזמנת יאיר ורדי מנהל מרכז סוזן דלל עבור פסטיבל תל אביב דאנס 2008, בהצלחה גדולה של הביקורת והקהל גם יחד בארץ ובעולם. בעקבות ההצלחה הוזמן מרשל ליצור בכורה נוספת לפסטיבל שנה זו. אך הפעם ההזמנה גדולה יותר ומשמעותית יותר כי היצירה החדשה, שהוזמנה על ידי חנה מוניץ מנכ"ל האופרה הישראלית ויאיר ורדי כשיתוף פעולה בין האופרה לסוזן דלל, תעלה בבכורה על במת בית האופרה המשכן לאמנויות הבמה כמופע הסיום של הפסטיבל. וההצלחה מחייבת.
כמו לפני שנה, גם הפעם מרשל בחר רקדנים לאחר אודיציות ממושכות, והוא נכנס איתם לתהליך ארוך של יצירה בסטודיו, תהליך של עבודה משותפת, תהליך של יצירת סיפור חדש, או ליתר דיוק שורה של אסוציאציות נרטיביות המהוות את השלד של היצירה החדשה – רוסטר.
ומה עניין התרנגול? למרשל יש הסבר ברור ביותר: "הדמיון בין תרנגול לבני אדם הוא מדהים. התרנגול הוא יפה ושברירי, הוא גאה ופגיע בדיוק כמו בני האדם. והדמיון הזה שקיים גם בשם, גבר, משך אותי במיוחד." אבל אל לנו לחפש ביצירה החדשה מוטיבים תרנגוליים לכל אורכה. השם אינו הסיבה וגם אינו המסובב. השם הוא מעין ציון דרך, נקודת מבט אליה חוזרים מפעם לפעם.
מרשל אוהב נרטיב. הוא לא מעוניין בשלב זה לקחת סיפור מוכר מעולם המחול, כמו אגם הברבורים למשל, אבל הוא מודה כי הוא חייב מסגרת נרטיבית כלשהי ליצירה בכדי שהיא תהיה שילוב נכון של המחול עם התיאטרון ובמקרה של רוסטר הפעם גם עם האופרה.
רוסטר היא יצירה העוסקת באהבה. "זה לא סיפור אהבה," מסביר מרשל, "זה סיפור על אהבה, על אהבה בלתי אפשרית, על גבר האוהב בכל מאודו אך אינו מצליח לממש את אהבתו." והגבר הזה, הגיבור שלנו, עובר מסע לילי בחיפושו אחר האהבה, מסע בו הוא נכנס לתוך חלומו שלו ובאמצעות החלום מצליח לחיות מחדש את חייו ומנסה להתמודד עם חוסר היכולת לממש את אהבתו."
המקורות הספרותיים שמרשל משתמש בהם מגוונים ומנוגדים בצורה מוזרה למדי. מצד אחד הוא נמצא בעולם המיתולוגיה היוונית, בעולמם של זאוס ומינרבה. מצד אחר יש משיכה ברורה ביותר לתיאטרון האבסורד של בקט במחכים לגודו וגם התנ"ך מהווה מקור בלתי נדלה לרעיונות המבצבצים בסיפור ובעיקר סיפורם של יעקב, רחל ולאה. אבל אחד המקורות הדומיננטיים ביותר מבחינתו של מרשל הוא הסיפור הקצר בונצי שתוק מאת י.ל.פרץ, סיפורו של אדם שבחייו איש לא שמע עליו ואיש לא היה מודע למעשיו ("בונצי חי בחשאי ומת בחשאי; כמו צל חלף עבר – בעולם הזה שלנו!") אך לאחר מותו הוא זוכה לעדנה והערכה על חייו השקטים בהם נשא כל משא בשקט עוצר נשימה.
הגיבור של מרשל ביצירתו החדשה, הוא בעצם אותו בונצה שכל חייו שתק לא משנה מה עבר עליו. אבל בחלומו הוא מנסה להינתק מהמציאות ולהבין את פשר אהבתו שלא התממשה. "אני חושב שבסופו של דבר הוא מבין, הוא לומד לשרוד את האכזריות של שום דבר השורה בעולמו ומבין כי הדרך היחידה לחמלה ולמימוש עצמך היא דרך שיתוף פעולה. אי אפשר לחיות חיים של מתבודד, אין טעם להתנגד לחברה שמסביבך, נהפוך הוא." 
מרשל הבין כי כדי ליצור יצירה חדשה עבור הבמה הגדולה של בית האופרה היא צריכה לקבל ממדים מעט שונים וגדולים יותר ממונגר, הצלחתו הסוחפת מהפסטיבל הקודם. ולכן הוא הזמין את אמו, מרגלית עובד, לקחת חלק בהפקה גם כן. עובד, אייקון תרבות ישראלי מלפני מספר עשורים, והרוח החיה בלהקת ענבל במשך שנים רבות, הרימה את הכפפה ודמותה תהווה חוט שני העובר לכל אורכה של היצירה. עובד, שתנוע על הבמה ותדקלם מספר טקסטים רלבנטיים ליצירה, תלווה על ידי זמרת אופרה (ליליה גרצובה), שבקטע מסוים אף תשיר חלקים מאריית השיגעון של לוצ'יה די למרמור, נקודת השקה נוספת בין עולמו של בונצה לעולמות בהם אהבת אמת אינה מצליחה להתממש כלל וכלל ומביאה לאכזריות, להרס עצמי ולביטול טוטאלי של החיים. 
תהליך החזרות של מרשל הוא מרתק, הוא מנסה ומנסה, מארגן ומשנה תמונה אח תמונה והכל כדי להגיע לתוצאה הסופית, סיפור של גבר (תרתי משמע) הזוכה להשמיע את קריאת הגבר שלו, לאחר מסע לילי מפרך בתוך עצמו, מסע ליל שבמהלכו הוא מבין ועוזר לנו להבין, כי אהבת אמת חייבת להתגבר על כל המכשולים הנערמים סביבה וכי עליה לשרוד בכל מחיר וכל זה נעשה עם פס קול מהפנט, שילוב מרתק של מוסיקת עולם צוענית ומוסיקת עולם יהודית, נעימות מוכרות ואהובות מהזיכרון הקולקטיבי שלנו לצד מקצבים סוחפים העוזרים להעביר את הסיפור בתנועה שאינה נפסקת לעולם.


 

עבור לתוכן העמוד