הסדרה הליטורגית באופרה הישראלית
    עבור לתוכן העמוד
    דלג על עבור לתוכן העמוד

    פורה - היידן

    יום 
    תאריך 
    שעה
    בר ניווט לשוניות
    פורה - היידן

    היידן - מיסה לעת מלחמה
    פורה - רקויאם


    פרדריק שאזלן, מנצח
    הילה בג'יו, סופרן
    ניצן אלון, מצו סופרן
    יורג דורמולר, טנור

    עודד רייך, בריטון
    מקהלת מונטוורדי, המבורג


    כתוביות תרגום בעברית ובאנגלית יוקרנו בעת המופע


    התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור

     

    הרקויאם, התפילה לזכר המתים בליטורגיקה הנוצרית, יצא במהרה מההקשר הדתי הצרוף שלו ועזב את כותלי הכנסייה והדת כשהוא מוצא את משכנו החדש בעולם החילוני של אולם הקונצרטים. בעולם המוסיקה הקלאסית הרקויאם, שהוא בראש ובראשונה תפילה למען המתים, מביע ברוב המקרים כאת הסגנון והאישיות של המלחין שחיבר אותו. הרקויאם לוקח את שמו מהמלים הפותחות את המיסה למען המתים – "מנוחת עולם הענק להם, אל".
    מיסת הרקויאם הלטינית תמיד היתה חלק מהליטורגיה אבל הפכה לרשמית לאחר המועצה בטרנט (1545 -1563) אשר בה נקבעו הסדרים של הקטעים הליטורגיים במיסה. יצירות פוליפוניות של הרקויאם החלו להופיע במאה ב-15 עם רקויאם שכיום אבד מאת דופאיי. הרקויאם הראשון שהתווים שלו קיימים הוא מאת מלחין שכמעט ואינו מוכר בשם אוקגהם.

     

    הרקויאם של פורה מאוד צרפתי באופיו והוא משרה תחושה קאמרית בצליל הצרוף שלו. קיימת תחושה של מסתורין ועומק מסביב לרקויאם ספציפי זה, מעין שלווה סוחפת המרמזת על האימפרסיוניזם הצרפתי העתיד מיסה המיועדת הרבה יותר לחיים מאשר למתים, יצירה המפארת את עוצמתם של החיים ואת הדרך בה החיים מתמודדים עם המוות.
    "הרקויאם שלי הולחן ללא מטרה...בשביל הכיף, אם מותר לי לומר כך!"
    (גבריאל פורה, מרס 1910, מכתב תשובה למוריס עמנואל)

    בניגוד למלחינים רבים אחרים, הרקויאם של פורה לא נכתב בעקבות מוות של אדם קרוב (אם כי, אמו מתה במהלך השלבים הראשונים של כתיבת הרקויאם ואביו מת שנתיים קודם לכן). פורה החל לחבר טיוטות לרקויאם ב- 1887. הגרסה הראשונה של היצירה כללה חמשה פרקים: אינטרויט וקיריה, סנקטוס, פיה יזוס, אגנוס דיי ואין פרדיסום. גרסה זו בוצעה לראשונה בכנסיית מדלין ב- 16.1.1888 תחת שרביטו של המלחין. הגרסה השנייה, אותה הלחין כשנה מאוחר יותר, בוצעה לראשונה ב-1893. לגרסה זו הוא הוסיף "אופרטואר" ועיבוד של "ליברה מה", אותו כתב בתיזמור שונה - בריטון בליווי עוגב - כתריסר שנים קודם לכן (שתי הגרסאות כתובות לתזמורת צנועה יחסית לתזמורות להן נכתבו יצירות כוראליות גדולות באותם הזמנים).

    המניע לגרסה השלישית היה, כנראה, המוציא לאור של יצירות פורה, שביקש מהמלחין לכתוב יצירה רחבת ממדים. גרסה זו, המבוצעת בסדרה הליטורגית, בוצעה לראשונה ביולי 1900 בטרוקדרו, פאריס. כיום, אגב, סוברים תיאורטיקנים כי תזמור היצירה נעשה דווקא על ידי אחד מתלמידיו של פורה ולא על ידי המלחין עצמו.

    הרקויאם של פורה אכן עדין יותר: הוא מוותר על חלקי הסקוונצה, המלאים בחזיונות של חרון האל ואש הגיהינום. פורה מוסיף ליצירה את הטקסטים "פיה יזו" ו"אים פרדיסום", שמדגישים את עקרון המנוחה הנצחית ואינם חלק מטקסט הרקויאם הסטנדרטי.

     

    מיסה לעת מלחמה מאת היידן היידן הלחין את העשירית מבין 14 המיסות שלו, באותה העת באוגוסט 1796 אוסטריה היתה שקועה עמוק במלחמה האירופית שפרצה לאחר המהפכה הצרפתית. הצבא האוסטרי, שנאבק בצרפתים באיטליה ובגרמניה, התקשה מאוד במערכה כנגד הצבא הצרפתי, ובאוסטריה הורגשה תנועה רבה של כוחות צבא, ובצדן חשש מהאפשרות שהגורל יהיה קודר. היידן ביקש להתייחס להחל הרוח של התקופה ובכותרת של הפרטיטורה רשם בכתב ידו את הכותרת "מיסה בעת מלחמה" (Missa in tempore belli). ביצירה עצמה הוא אף שילב התייחסויות לקולות הקרב בפרק הבנדיקטוס ובאגנוס דאי ומשום כך המיסה מוכרת גם בתור "מיסת תופי הדוד" (Paukenmesse).  בסופו של דבר, נפוליון אכן פלש לווינה בראשית המאה ה-19.

     

    המיסה בוצעה לראשונה במהלך חג המולד 1796. באותה תקופה היה כבר להיידן קשר רופף למדי עם מעסיקיו, משפחת המלוכה ההונגרית אסתרהאזי והוא בעיקר נדרש להעמיד פעם בשנה מיסה לכבוד היום הקלנדרי שהוקדש לאשתו של הנסיך ניקולס אסתרהאזי (8 בספטמבר). היידן חיבר את היצירה בעת ששהה בביתו באייזנשטאדט, והיא בוצעה גם בכנסייה של משפחת המלוכה בעיר ב-29 בספטמבר 1797. באותה תקופה פחות או יותר שקד גם על חיבורה של האורטוריה הגדולה שלו בריאת העולם ובין שתי היצירות ניכרת זיקה, הן בחיות שמפעמת בהן והן במצלולים בהם היידן עושה שימוש.

    למוסיקה באורטוריה אופי חסר מנוחה באופן שאינו אופייני להיידן, והדבר הוביל פרשנים רבים לייחס למיסה עמדה אנטי-מלחמתית (למרות שאין לכך רמזים ביחס לטקסט).

     

    מקהלת מונטוורדי מהמבורג, מהמקהלות המפורסמות והמוערכות בגרמניה, בניצוחו של גוטהארט שטיר, ובשיתוף האופרה הישראלית ומכון גתה. המקהלה, שהוקמה בתחילת שנות השישים כמקהלה של מכון התרבות האיטלקי בהמבורג והפכה למקהלת אוניברסיטת המבורג עם מינויו של מייסדה ומנצחה הראשון, יורגן יורגנס למנהל המחלקה למוסיקה, מתמחה ביצירות המרכזיות בספרות המוסיקה העתיקה, מהתקופה הרומנטית ומוסיקה בת זמננו. ההקלטות שערכה המקהלה לאורך השנים ליצירות עתיקות הותירו חותם ניכר וזיכו את המקהלה במוניטין מכובד ברחבי העולם כולו. יכולותיה האמנותיות הייחודיות זכו להכרה בשלל פרסים בשורה של תחרויות בינלאומיות. המקהלה ערכה סיורי הופעות ברחבי העולם כולו, והופיעה בין היתר בסין ובארצות נוספות במזרח הרחוק, במזרח התיכון, בארצות הברית, באוסטרליה ובדרום אמריקה. ב-1994 התמנה המנצח והזמר הנודע יליד לייפציג גוטהארט שטיר למשרת המנהל האמנותי של המקהלה.

    תחת שטיר ממשיכה המקהלה לפעול בהתאם לזהותה המסורתית כמקהלת א-קאפלה, במקביל להרחבת הרפרטואר על פי חזונו של שטיר שכולל ביצועים של אורטוריות חשובות. במסגרות אלו, שיתפה המקהלה פעולה עם תזמורות מוערכות ומוכרות כגון התזמורת הפילהרמונית של האלה, התזמורת הקאמרית של מרכז גרמניה, הבאך קולגיום מוזיקום החדש מלייפציג ותזמורת הגוונדהאוז מלייפציג.

     

    סוף בר ניווט לשוניות

    בחר נושאים להדפסה

    פורה - היידן
    עבור לתוכן העמוד