עכשיו באופרה: פאוסט – ראיון עם מאסטרו דן אטינגר

החודש תעלה באופרה הישראלית הפקה חדשה ומיוחדת של פאוסט מאת גונו בבימויו של סטפנו פודה ובניצוחו של מאסטרו דן אטינגר. בשנים שחלפו מאז שמאסטרו אטינגר ניצח באופרה הישראלית, הוא כיכב על הבמות של בתי האופרה הגדולים והחשובים בעולם במגוון רחב של הפקות. לקראת עלייתה של פאוסט בבימויו המתוחכם והיצירתי של סטפנו פודה (שהגיע לארץ לעבוד יחד עם אטינגר) שוחחנו עם המאסטרו על פאוסט בפרט ועל אופרה בכלל: 
 
 
פאוסט נחשבת לאחת האופרות הצרפתיות היפות ביותר והיא מבוצעת באופן תדיר בבתי האופרה ברחבי העולם. יחד עם זאת, היא פחות מוכרת לקהל הרחב ביחס לאופרות האיטלקיות הגדולות. האם יש לך הסבר לכך?
 
"פאוסט" עברה המון תהפוכות בתוכן ובפופולריות שלה במהלך השנים. כאשר הועלתה לראשונה, התקבלה בתגובות  צוננות על ידי הקהל והמבקרים. רק לאחר כמה שנים ומספר שינויים תוכניים, הפכה לאופרה המועלית ביותר באופרה של פריס וחלק בלתי נפרד מרפרטואר בתי האופרה בעולם במחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. במחצית השנייה של המאה ה -20 שוב חלה ירידה בפופולריות שלה. כיום יש גל מחודש של אהדה לפאוסט בפרט ולסגנון ה"גראנד-אופרה" הצרפתי בכלל וכראיה, בעתיד הקרוב אנצח על "פאוסט" בהפקות נוספות בבית האופרה קובנט-גארדן בלונדון ובטאטרו-ריאל במדריד.
כמו סגנונות אמנותיים אחרים, גם ה"גראנד-אופרה" יצא מהאופנה בתקופות מסוימות, במיוחד בשל היותו מלודרמטי ומוקצן. קיים גם היבט פרקטי יותר והוא המורכבות והעלות של הפקת אופרות מסוג זה שכוללות מקהלה גדולה, קטעי בלט שדורשים רקדנים ואולי אף אורכן של האופרות.
באופן אישי אני תמה על כך שפאוסט פחות מוכרת לקהל וזאת למרות כמה להיטים שהקהל זוכה לשמוע באופן תדיר באולמות הקונצרטים.
 
האם יש הבדלים מהותיים בגישה שלך לאופרה צרפתית מול אופרה איטלקית? כיצד ההבדלים האלה באים לידי ביטוי בעבודה שלך עם הזמרים ועם התזמורת?
 
ההבדלים המהותיים הם בסגנון השירה והנגינה, וסגנון קשור באופן ישיר לזמן ולמקום בו נכתבה היצירה. במקרה של פאוסט יש השפעה גם למקום בו מתרחשת העלילה ולמקור הספרותי של האופרה – דבר שהופך עבורי את האופרה הזאת לבעלת יסודות גרמניים מעבר להיותה אופרה צרפתית מובהקת.
כל האמור לעיל מוביל אותי לעבוד עם הזמרים על שירה צרפתית מדויקת ומסוגננת מאד והימנעות מגלישה לשירה בעלת צביון "איטלקי" יותר. גם בעבודה עם התזמורת אני שואף לשמור על הסטייל הצרפתי האלגנטי ובמקביל לתת ביטוי להשפעות הגרמניות, הווגנריאניות כמעט, שאני מוצא בצורת הכתיבה והתזמור של פאוסט.
 
האם פאוסט של סטפנו פודה עליה תנצח כאן, היא הפקה "מודרנית" בעיניך? האם הבימוי וסגנון ההפקה משפיעים על הפרשנות המוסיקלית שלך?
 
כבר 14 שנה שאני עובד בעולם האופרה המקצועי ומכיר לעומק סגנונות בימוי והפקה עכשוויים מכל הסוגים. בעולם כיום מוצגות הפקות מסורתיות לצד הפקות מאד מודרניות, במיוחד בגרמניה שם עדיין שולט סגנון הבימוי שנקרא "רג'יתיאטר" שמאפשר חופש מלא לחזון ולקונספט של הבמאי, לעתים ללא קשר  בין הרעיונות שלו לבין הכוונות המקוריות של המלחין והליברטיסט של האופרה. השינויים יכולים להיות קיצוניים ולבוא לידי ביטוי בהיבטים שונים החל משינויים במקום ובזמן בו מתרחשת האופרה וכלה בפרשנויות שונות של הסיפור עצמו. 
 
בהתחשב בכך, ההפקה של סטפנו פודה לא נתפסת בעיני כהפקה "מודרנית" במובן זה שהיא מספרת את העלילה מבלי לכפות עליה קונספט זר. הרבדים הפסיכולוגיים והסימבוליים שהיא מציגה, קיימים באופרה עצמה ובוודאי במקור הספרותי של גתה. ההיבט העכשווי והייחודי בהפקה של פודה הוא העיצוב הוויזואלי המינימליסטי שאין בכוונתו להציג באופן ריאליסטי ומפורט את הסביבה של הדמויות. יחד עם זאת מדובר בעיצוב עשיר, רב גוני ואסתטי להפליא. על מצע שכזה מתאפשר לי ולזמרים לעסוק ביצירה עצמה על כל רבדיה מבלי להיאבק בפרשנות זרה של הבמאי או באסתטיקה וויזואלית ובימתית שאינה תואמת את האסתטיקה המוסיקלית של היצירה כפי שאני רואה אותה.
   
פאוסט עוסקת במהותה בטוב אל מול הרע, כאשר דמותו של מפיסטופלס (השטן) אמורה לייצג את הרע האולטימטיבי. איך אתה רואה את מפיסטופלס ומה מאפיין את דמותו מבחינה מוסיקלית?
 
בתחילת האופרה משכנע מפיסטופלס את פאוסט לשכור את שירותיו בעולם הזה בתמורה לשירותיו הוא בעולם הבא – בשאול. זהו למעשה חוזה - וכמו בכל חוזה, גם כאן יש שני צדדים. שניהם מחויבים ושניהם זכאים.
 אני לא רואה את מפיסטופלס רק כנבל המושלם: הוא אדם בעל אינטרסים והוא מוצא שותף בדמותו של פאוסט. לשניהם יש מה להרוויח משיתוף הפעולה, כל אחד בדרכו שלו. לכן, אני מוצא שמפיסטופלס הוא לא דמות חד ממדית, והאפיון המוסיקלי שנותן לו גונו מחזק את התפיסה הזו: חלק מהקטעים המוסיקליים שלו שטניים באופיים, מאופיינים בקו מוסיקלי דיבורי (לעיתים אף מהול בצחוק שטני), ומנגד קווים ורגעים ליריים ורומנטיים, שרמנטיים להפליא. הוא התגלמות הרוע בטוב או אולי הטוב ברוע – הכול עניין של אינטרסים.
 
בהפקה של פאוסט תעבוד עם הבמאי סטפנו פודה שהגה את הקונספט של ההפקה על כל רבדיה. ביחסים של במאי ומנצח - מי "הבוס"? האם יש התנגשויות בין אינטרסים מוסיקליים ואינטרסים דרמטיים/בימתיים?
 
אני מאמין שהבוס האמיתי והיחיד היא יצירת האמנות עצמה. במקרה של אופרה, כבר בשלב הכתיבה קיימים יחסי גומלין בין המוסיקה והדרמה כאשר המלחין והליברטיסט עובדים יחד. המלחין חותר לכך שהמוסיקה תפרש ותשרת את התוכן הדרמטי ויחד עם הליברטיסט מנסה ליצור שלמות בין האינטרסים הדרמטיים למוסיקליים כך שהם פועלים כאחד.
 
הקהל הרחב רואה בעולם האופרה עולם של דיוות וכוכבים, ומן הסתם זהו דרכו של עולם האמנות והבידור, אך למעשה האמת האמנותית של ביצוע  אופרה, על כל מרכיביה, היא עבודת צוות. המצב האולטימטיבי מבחינתי הוא שהאינטרס היחיד של כל אחד בצוות - הוא לשרת את היצירה עצמה על כל רבדיה.
הדרכים להסכים או לגשר על חילוקי דעות, פרשנות וטעם הן רבות ואינדיבידואליות.
לפעמים זה עובד ולפעמים לא. במקרים הקיצוניים - במאי, מעצב, מנצח או זמר פורשים מהפקה.
לפעמים יש הרמוניה מוחלטת ולא פעם נתקלתי גם בסיטואציה בה הניגודים בין הבמה למוסיקה שופכים פתאום אור חדש על היצירה ומייצרים אמירה אמנותית חדשה.
באמנות כמו באמנות כמעט הכול אפשרי, כל עוד אנחנו לא שוכחים שהיצירה אותה אנו מביאים לחיים כל פעם מחדש היא זאת אותה אנחנו משרתים.
 
לסיום, עם הפנים אל העתיד: על איזו אופרה אתה חולם לנצח בארץ?
 
ההתמחות שלי היא רפרטואר גרמני וניצחתי בעשור האחרון על המון אופרות של וגנר ושטראוס ברחבי העולם.  מתוך הבנה שבינתיים לא אוכל לנצח על וגנר בארץ, הייתי שמח לבצע אופרה של שטראוס, ובמיוחד את סלומה שיש לה זיקה היסטורית וגיאוגרפית לישראל. 
 
פאוסט, גונו. בימוי: סטפנו פודה, מנצח: דן אטינגר  6-25.3.17

בחר נושאים להדפסה

עכשיו באופרה: פאוסט – ראיון עם מאסטרו דן אטינגר
עבור לתוכן העמוד