ההפקה הבאה - פאוסט


במבט ראשון נראה שפאוסט היא אופרה רומנטית טיפוסית: מוסיקה צרפתית לירית, תזמור חם ועשיר, סיפור אהבה שמסתיים בבגידה ובמוות. אך הסיפור של פאוסט מורכב הרבה יותר.


שמה של האופרה לקוח משמה של המסה הספרותית של גתה עליה היא מבוססת. העובדה שהאופרה נקראת על שם הגיבור הגברי ולא על שם הגיבורה (כמו ברוב האופרות הרומנטיות) מנבאת שסיפור האהבה הוא אינו העיקר. ואכן, גם הטקסט של גתה לא עוסק ברובו בסיפור האהבה בין פאוסט ומרגריט. חלק זה של הסיפור הוא פרק אחד בלבד מתוך הטקסט השלם. לא בכדי בחרו בו גונו והליברטיסטים שלו להוות הבסיס לאופרה: מדובר בפרק ה"קומוניקטיבי" ביותר מבחינה עלילתית ודרמטית, הפרק היחיד שמגיע לכדי סיכום שיש בו מוסר השכל מובהק וברור.


 אך מי היא הדמות הראשית באופרה? פאוסט? מרגריט? הלא מרגריט היא זו שמתאהבת, ננטשת, יולדת בן והורגת אותו, הופכת למנודה חברתית ונזרקת לכלא. היא מאבדת הכול. גם מבחינה מוסיקלית למרגריט יש תפקיד גדול מאד באופרה, עם שלוש אריות ונוכחות בימתית לאורך האופרה כולה– ובמובן זה היא פרימה דונה מובהקת. אך סיפור האהבה של מרגריט ושל פאוסט אינו סיפור אהבה אופראי קלאסי, ומרגריט אינה גיבורה אופראית "רגילה".  


באופרה הרומנטית האהבה היא מהות הכול וחזות הכל. ההתאהבות מניעה את העלילה ומערכת היחסים שמתפתחת בין הדמויות הראשיות היא הסיבה לכל תהפוכות החיים והנפש בהמשך האופרה. גם כאשר הדמות הנשית מתה בסוף, הסיבה לכך היא בדרך כלל שהיא מקריבה את עצמה על מזבח האהבה (רומיאו וז'ולייט, טוסקה, מאדאם בטרפליי); מתה מטירוף שנגרם על ידי האהבה (לוצ'יה די למרמור)  או בגלל בגידה או קנאה של אהובה (כרמן)  - האופרה נסובה סביב תלאותיה של הפרימה דונה בעקבות האהבה ובגללה. לא כך בפאוסט: האופרה מתחילה דווקא מפאוסט וממשאלתו לפרוץ את גבולות האנושי, להחזיר לאחור את השעון ולחוות שוב את נעוריו. הופעתה של מרגריט היא תוצר של המפגש בין פאוסט ומפיסטופלס השטני, שמעניק לפאוסט את נעוריו בהווה בתמורה לנשמתו בגיהנום. מרגריט אינה בעלת קיום עצמאי: היא פרי יצירתו של מפיסטופלס ולכן קיים בה יסוד בלתי אנושי - היא חלק מהעולם החמקמק והמטאפיזי שיוצר מפיסטופלס עבור פאוסט. עולם שבו פאוסט שב להיות אדם צעיר מונע על ידי תאווה ותשוקה ומאבד צעד אחר צעד את אמות המידה המוסריות שלו – את אנושיותו.


מרגריט היא פונקציה בסיפורו של פאוסט, היא סמל הטוהר, התמימות והטוב. למרות הבגידה של פאוסט וההשלכות החמורות שלה, טוהר המידות של מרגריט אינו מוכתם בעיניהם של הצופים לאורך כל חייה, ובעיקר- במותה. המוות של מרגריט אינו מוות טראגי: היא האחת שזוכה לגאולה שכן היא בוחרת למות ולעלות לגן עדן ולא "להינצל" על ידי שעבוד נשמתה למפיסטופלס. בחירתה של מרגריט במוות היא אקט דתי שמשמעותו גאולה- וזהו הניצחון המוסרי שלה על פני פאוסט. זו גם הסיבה שמרגריט אינה גיבורה טראגית. ואינה הגיבורה של האופרה. הגיבור הטראגי הוא פאוסט, שמקבל את העונש הנורא להישאר בחיים עם הכאב על אובדנה של מרגריט, ועם ההבנה המפוכחת של הטעות שעשה בכך ששיתף פעולה עם מפיסטופלס וכך איבד צלם אנוש.


האהבה של פאוסט ומרגריט היא כלי: ראשית, היא כלי בידיו של מפיסטופלס שמשתמש במרגריט כדי לרצות את פאוסט ולמלא את חלקו של בעסקה. בהמשך היא כלי בידיו של פאוסט , שדרך מרגריט ואהבתו אליה חווה את התשוקות וההנאות הגשמיות אליהן הוא כמה כל כך. ברגע שפאוסט מקבל את מבוקשו, הוא משליך את מרגריט וממשיך הלאה בחיפושו אחר תענוגות החיים הארציות. ולבסוף, אהבתם של פאוסט ומרגריט היא כלי בידיהם של גתה וגונו כדי להעביר את מוסר ההשכל של הסיפור: פאוסט מחפש את הדרך לגבור על המגבלות האנושיות הבסיסיות ביותר ובדרך מאבד את עמוד השדרה הערכי שלו . סיפור האהבה, שבמרבית האופרות הרומנטיות מבטא את הדבר האנושי ביותר, הופך כאן סמל לערכים אוניברסאליים של טוב מול רוע, חומר מול רוח, טומאה מול טוהר. וכך, למרות ההפשטה שעשה גונו ליצירתו של גתה, הוא מצליח לשמר את המהות הפילוסופית והאינטלקטואלית של פאוסט הספרותי, דרך אופרה רומנטית, נוגעת ללב ומרגשת.

 

לכל הפרטים ומועדים | לרכישת כרטיסים

בחר נושאים להדפסה

ההפקה הבאה - פאוסט
עבור לתוכן העמוד